<h1>תניא רבתי סימן ע"ז</h1>
<h2>דף יח.</h2>
אמר רבה בר בר חנה כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש. והאל המשפט. חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה לצום כפור שמתפלל המלך הקדוש. והמלך המשפט. וכן הלכתא. פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל שאם אמר האל הקדוש. והאל המשפט. מהדרינן ליה. ובשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי דלא סבירא ליה לאהדורי ליה. דלכתחלה הוא דבעינן המלך הקדוש והמלך המשפט. אבל אם אמר האל הקדוש והאל המשפט. לא מהדרינן ליה. ועל המלך המשפט שאנו אומרים. יש תמהין לפי שאינו לשון צח וברור. אמנם כי ה"א דהמלך יתירה היא. וכן מצאתי שפירש רבינו שלמה ז"ל שמצינו כיוצא בו (מ"ב ט"ז) את המסגרות המכונות. וכן (שמות ל"ט) ויתנו שתי העבותות הזהב. פתרונו עבותות הזהב. והה"א הראשונה לייחד הדבור בשתי תיבות. מראש השנה ועד יום הכפורים בכל תפלה ותפלה מתפללים זכרנו. ומי כמוך. זכור רחמיך. וכתוב לחיים טובים. ובספר חיים. ואומרים אבינו מלכנו בכל יום. בין בשחרית בין במנחה. בין בחול בין בשבת. ויש מקומות שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת כלל. ומנהגנו לאומרו. במסכת סופרים [פי"ט מ"ח] אין מזכירין זכרנו בשלש אחרונות ובשלש ראשונות אלא בשני ימים טובים של ראש השנה וביום הכפורים בלבד. ומנהג פשוט בידינו לאומרו מראש השנה ועד יום הכפורים. וימים הללו שבין ראש השנה ליום הכפורים הם ימי תשובה ותחנונים. ומשכימין בהן ואומרים תחנונים וסליחות. ומזכירין י"ג מדות. ויש מן היחידים שנוהגין להתענות בכל אלו הימים. ובשבת שבין ר"ה ליום הכפורים אין מנהגנו להשכים למעמדות כשאר הימים. וגם לא להתענות בו. בתשובות הגאונים ז"ל. שבת שבין ראש השנה ליום הכפורים אסור להתענות בו. מכמה טעמים. האחד שלא נקראו עשרה ימי תענית. אלא עשרת ימי תשובה. והואיל ולא נקראו צום. למה לו לצום. ועוד תשעה באב השקול כיום הכפורים בעינוי. ואם חל בשבת דוחין אותו למחר. ויום זה היאך יתענה. ולפיכך תקנו להשכים למעמדות ארבעה ימים לפני ר"ה לכל הפחות. תחת ארבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שאין מתענין בהן. שני ימים של ראש השנה. והשבת שבינתים וערב יום הכפורים. ועוד מבטל קידושא רבא של יום השבת. דתניא לגבי קידושא ביום מנין, ת"ל (שמות כ') את יום. ואמר רבי תנחום בר' יודן כבוד היום קודם לכבוד הלילה. ואיזה הוא כבוד היום. רבי אליעזר אומר בשם רבי צדוק בשם רב בורא פרי הגפן. ולפי שבלילי שבת יכול לקדש על הפת. אם אין לו אלא כוס אחד של יין ישהא אותו לצורך קידוש של מחר. ואם יתענה היאך יכבד את השבת. וכן מצאתי בשם רבינו האי גאון ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
תנן התם התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם. אם קול שופר שמע יצא. ואם קול הברה שמע לא יצא. אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור. אבל אותן העומדים בבור יצאו ואע"פ ששמעו קול הברה. שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא. וכגון שהיה תוקע ועולה מן הבור. שכל התקיעה שמע בהכשר. אבל היה אדם עומד בתוך הבור. ושמע מקצת תקיעה בתוכו מפי אחרים. ובתוך התקיעה עלה ושמע סוף התקיעה חוץ מן הבור. והתוקע היה בבור לא יצא. כתב בעל עשרת הדברות. אם נתקלקלה התקיעה הראשונה. חוזר לראש. ואם נתקלקלה תקיעת ג' שברים חוזר לשברים. ואין צריך לחזור תקיעה. ואם נתקלקלה התרועה באמצע. הא קיימא לן דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום.
<h2>דף כח.</h2>
תנן היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה. אם כיון לבו יצא. ואם לאו לא יצא. ואע"פ שזה שמע וזה שמע. זה כיון לבו. וזה לא כיון לבו. ירושלמי [פ"ג ה"ז] א"ר יוסי בר חנינא לא אמרו אלא מי שהיה עובר. הא אם עמד. חזקה כיון. שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. כלומר שתוקע לשורר ולזמר ואינו מתכוין לתקוע לשם מצוה ולצאת ידי חובה. ויש גורסין התוקע לשד. כלומר להבריח רוח שד השורה עליו. תניא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע. או נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא. עד שיכוון השומע לצאת ידי חובה. והמשמיע להוציאו ידי חובתו. אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי. כלומר תכוין עצמך להוציאני ידי חובתי. אלמא קא סבר משמיע נמי בעי כוונה. אף על פי שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו. אינו יוצא ידי חובתו עד שיכוין המשמיע. דהיינו התוקע להוציאו ידי חובתו. והני מילי ביחיד. אבל בשליח צבור כיון דדעתיה אכולי עלמא. לא בעינן שיתכוין לגוף כל אחד ואחד. אלא מתכוין סתם להוציא כל השומע. כדתנן היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה. אם כיון לבו יצא. ואם לאו לא יצא. וכן הלכתא דביחיד בעינן שיתכוין השומע ומשמיע כר' זירא. וכן פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. וכן מצאתי גם בשם רבינו ישעיה ז"ל. דהלכתא כרבי זירא. ויש פוסקין דהלכתא כרבה. דמצות אין צריכות כוונה. ואין צריך למשמיע להתכוין בעבור השומע. ושליח צבור צריך שיתכוין להוציא כל השומעים.
<h2>דף כט.</h2>
תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר. כהנים לוים וישראלים. גרים. ועבדים משוחררין. טומטום ואנדרוגינוס. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגינוס. מוציא את מינו. אבל לא את שאינו מינו. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אף לעצמו אינו מוציא. טומטום אינו מוציא לא את מינו. ולא את שאינו מינו. ושנו חכמים אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומתעסקין בהן עד שילמדו. ואפילו בשבת. והני מילי בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך. ביו"ט אין. בשבת לא. ירושלמי [פ"ד ה"ט] מתעסקין בהן עד שילמדו. אמר רבי אלעזר מתניתין בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ותני כאן מלמדין לתקוע בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע ביו"ט. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. מסתברא שהנשים תוקעות לעצמן. אבל אחריני לא. לפי שאין אומרים לאדם חטא בשביל נחת רוח דנשים. אבל בשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן. אבל אם ברכו גילו דעתן שלשם חובה הן עושות. ואיכא תרתי לאיסורא. חדא דעוברות על בל תוסיף. ועוד דאיכא ברכה לבטלה.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. במקדש היו תוקעין. אבל לא במדינה. מנא הני מילי. אמר רבי לוי בר חמא אמר ר' חנינא כתוב אחד אומר (שם כ"ג) שבתון זכרון תרועה. וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם. ביום טוב שחל להיות בשבת זכרון תרועה. שאין תוקעין בו. ביום טוב שחל להיות בחול. יום תרועה יהיה לכם. לפי שתוקעין ומריעין בו. ומדאורייתא מישרא שרי לתקוע בשבת שחל בו ראש השנה. ורבנן הוא דגזרו ביה משום דרבה. דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר. ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר. גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד. ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. יש מקשין למה לן גזירה דרבה הא תרי קראי כתיבי. זכרון תרועה. ויום תרועה. ומוקמינן חד בשבת. וחד בחול. ומפרשין דרבה גופיה מפרש להו לקראי. ואמר מאי טעמא אמר קרא זכרון תרועה. משום דשמא ילך אצל בקי ללמוד וכו'.
<h2>דף לא.</h2>
ושבת שקורין פרשת האזינו קורין אותה כסדר שהיו קורין אותה הלוים בשיר. דאמרינן במוספי דשבתא מה שיר היו אומרים על קרבן מוסף. אמר רב חנן בר אבא אמר רב הזי"ו ל"ך. ואמר רב חנן בר אבא אמר רב כדרך שחולקין כאן כך חולקין אותה בבית הכנסת. מצאתי שפירש רבינו שלמה ז"ל חולקין אותה לששה חלקים. הראשון קורא האזינו. והשני זכור ימות עולם. והשלישי ירכיבהו. והרביעי וירא ה'. והחמישי לולי כעס. והששי כי ידין ה' עמו עד סוף השירה. וכן מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. אבל בשם רבינו יהודה בר נתן ז"ל מצאתי שפירש הששי כי אשא אל שמים ידי. וכן מנהג פשוט בידינו. ובמסכת סופרים מפרש הרביעי וישמן ישורון. והחמישי לו חכמו. הששי כי ידין. ויש מפרשים הרביעי וירא ה'. החמישי לולי כעס. הששי כי אשא אל שמים.
<h2>דף לב:</h2>
העובר לפני התיבה בר"ה. השני מתקיע. מכאן דקדק רבינו האי גאון ז"ל מדקאמר מתקיע. ולא אמר תוקע ש"מ שצריך להיות התוקע אחר. ולא שליח צבור היורד לפני התיבה. כתב החבר רבי צדקיה ברבי אברהם הרופא ז"ל. ומסתברא דוקא שיש אחר יודע לתקוע. אבל אין אחר יודע לתקוע הרשות בידו. ואין לחוש שמא יטעה בתפלתו.
ושנו חכמים שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל. ואין מעבירין עליו את התחום. ולא עולין באילן. ולא רוכבין על גבי בהמה. ולא שטין על פני המים. ולא זו אף זו קתני. מאי טעמא יו"ט עשה ולא תעשה הוא. ושופר עשה. ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ומצאתי שהקשה רבינו תם ז"ל מה בכך אם יפקחו את הגל. טלטול בעלמא הוא. ואינו אסור אלא מדרבנן. וליתי עשה דאורייתא ולידחי איסורא דרבנן. ותירץ אם אפשר לפקוחי בידים הכי נמי. הכא במאי עסקינן בדלא אפשר אלא במרא וזבילא. ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. רבינו יצחק פאסי ז"ל גריס משום שבות סכינא. לא תעשה מגלא. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס משום שבות מגלא. שאין מנהג לחתוך בו. ואין בו אלא שבות דרבנן. משום לא תעשה סכינא. דדרכם לחתוך בו. ויש בו משום לא תעשה. אבל אם רצה ליתן בתוכו מים או יין כדי לצחצחו מותר. ומי רגלים לא יתן מפני הכבוד.
<h2>דף לג.</h2>
תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר. כהנים לוים וישראלים. גרים. ועבדים משוחררין. טומטום ואנדרוגינוס. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגינוס. מוציא את מינו. אבל לא את שאינו מינו. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אף לעצמו אינו מוציא. טומטום אינו מוציא לא את מינו. ולא את שאינו מינו. ושנו חכמים אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומתעסקין בהן עד שילמדו. ואפילו בשבת. והני מילי בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך. ביו"ט אין. בשבת לא. ירושלמי [פ"ד ה"ט] מתעסקין בהן עד שילמדו. אמר רבי אלעזר מתניתין בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ותני כאן מלמדין לתקוע בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע ביו"ט. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. מסתברא שהנשים תוקעות לעצמן. אבל אחריני לא. לפי שאין אומרים לאדם חטא בשביל נחת רוח דנשים. אבל בשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן. אבל אם ברכו גילו דעתן שלשם חובה הן עושות. ואיכא תרתי לאיסורא. חדא דעוברות על בל תוסיף. ועוד דאיכא ברכה לבטלה.
<h2>דף לג:</h2>
תנו רבנן יום תרועה יהיה לכם. מנין שבשופר, תלמוד לומר (ויקרא כ"ה) והעברת שופר תרועה. אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין, ת"ל בחדש השביעי, שאין ת"ל בחדש השביעי. שהרי כבר נאמר (שם) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ומה ת"ל בחדש השביעי לומר לך שיהיו כל התרועות של חדש השביעי זו כזו. מה זו בשופר. אף כל בשופר. ומנין שפשוטה לפניה, ת"ל והעברת שופר תרועה. יכול העברה ביד. ת"ל (שמות ל"ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה. מה להלן בקול אף כאן בקול. ומנין שפשוטה לאחריה, ת"ל תעבירו שופר. אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי. שאין ת"ל בחדש השביעי. ומה ת"ל בחדש השביעי לומר לך שיהו כל תקיעות של חדש השביעי כזו. מה זו פשוטה לפניה ולאחריה. אף כל פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומנין שהן שלש של שלש שלש. שנאמר והעברת שופר תרועה. זכרון תרועה. יום תרועה יהיה לכם. וכל אחת ואחת צריכה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומנין ליתן האמור של זה בזה. כלומר לפי ששנים מאלו הפסוקים נאמרין בראש השנה ואחד מהן נאמר ביובל. ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה. הא כיצד. שלש שהן תשע. שיעור תקיעה כתרועה. שיעור תרועה כשלשה שברים. פירוש תקיעה היא פשוטה. כמו שאמרנו. והוא קול ארוך ופשוט. אבל תרועה לא ידענו פירושה. אלא מדמתרגמינן יום תרועה יהיה לכם, יום יבבא יהא לכון. וכתיב באמיה דסיסרא. (שופטים ה') בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. למדנו שהתרועה היא קול כעין בכי. ודרך הבוכים והמקוננים לקונן כעין יללה מן קולות קצרין זה אחר זה בלי פיסוק. וכן דרכן להתאנח ולקונן. כעין גניחות. הם קולות קצרים סמוכין זה לזה ומופסקין זה מזה. ואנו צריכין לתקוע תרועה. הדומה לקול בכיתה של שרה שבכתה על בשורת העקידה. וכיון שיש בתרועה שני קולות של גניחה דהיינו שברים ויללה. על כן התקין רבי אבהו תרועה הדומה לשניהם, לפי שאין אנו יודעים אם עשתה אחת מהן. או אם עשתה שתיהם. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים. אין בידו אלא אחת. כלומר שהיה צריך לתקוע תשר"ת שתי פעמים. או תש"ת, ואחר כך תר"ת ותקע תקיעה הראשונה כדרכה. ובתקיעה האחרונה משך כשיעור שתי תקיעות. כדי שתעלה לו חציה לתקיעה של סוף תשר"ת. והחציה האחרונה תעלה לו לתקיעה של תחלת תש"ת אין בידו אלא אחת, שאין מפסיקין התקיעה לשנים. וצריך עוד לחזור ולתקוע לתחלת תש"ת. תוספתא תקע והריע בנשימה אחת לא יצא. כלומר לא משום תקיעה. ולא משום תרועה. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל וגמרינן מינה המאריך בתקיעה יותר מכשעור אין בו משום חלול יו"ט כל זמן שהוא עוסק בה. פירש מן התקיעה ויצא. אסור לתקוע.
<h2>דף לד:</h2>
אמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ותניא כוותיה. ותרועה בכלל תקיעה. שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. דתרי קלי לא משתמעי וכל שכן תשע. תקיעה מזה. ותרועה מזה. בזה אחר זה ואפילו בסירוגין. ואפילו כל היום כלו יצא. ואפילו שהה הרבה בין אלו התקיעות. חוזר למקום שפסק ואין צריך לחזור לראש התקיעה. מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר. תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. כלומר מי שהתפלל תפלת מוספים וברך תשע הברכות תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. אחת בשביל מלכיות. ואחת בשביל זכרונות. ואחת בשביל שופרות. טעמא דברך ואחר כך נתמנה לו שופר. אבל אי אית ליה שופר מעיקרא. כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. אמר רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי כשהוא שומען. שומען על הסדר. ועל סדר הברכות. בד"א בצבור. אבל ביחיד שומען על הסדר ושלא על סדר הברכות. כלומר מברך (על) הברכות תחלה ואח"כ תוקע כל התקיעות. יחיד שלא תקע. חבירו תוקע לו. ויחיד שלא ברך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד שתי עיירות. באחת תוקעין. ובאחת מברכין. הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין, אע"ג דהכא ודאי מברכין. והכא ספק תוקעין ספק אין תוקעין, כי שמא כשילך הוא כבר תקעו. אפילו הכי ילך למקום שתוקעין. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. ומסתברא בימי הגזירה שמתיראין לתקוע בגלוי. עוד יש לומר באחת תוקעין שיודעין לתקוע. אבל אינן יודעין סדר הברכות. ובאחת מברכין שיודעין סדר הברכות ואין בהן איש שיודע לתקוע בשופר. וכתב בעל עשרת הדברות. וכשתוקעין מסתברא לברך כדרך שמברכין על המגילה שהיא על השמיעה ואין מברכין לשמוע. ורבינו אבן גיאת אמר שכתב רב עמרם ז"ל שאם ברך לתקוע טעות הוא. ונהגו לברך לשמוע. וכן אמר רבינו האי ז"ל. והכל תלוי במנהג. וחייב לברך זמן. ואינו נפטר באותו של קדוש היום. דזמנו בלילה. וזמנו של שופר ביום. המברך על השופר מיושב אין צריך לברך מעומד. ואפילו נאנס ראשון ונכנס אחר תחתיו. אין צריך לחזור ולברך. ואמר רבינו האי גאון ז"ל לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע. וכיון שברך הברכה שברך ראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי חובה. אבל אחר שלא היה בשעת הברכה צריך לחזור ולברך. וטעמא קלישא הוא. ובתשובות רבינו האי ז"ל המברך יום ראשון על התקיעה של שופר. והשיח. גוערין בו עד שיתקע על סדר הברכות. אבל אינו חוזר ומברך. ואם ברך. ברכה שאינה צריכה היא. וגם הקהל צריכין להזהר שלא לשוח. שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע. ואמרו רב עמרם ורב סעדיה ז"ל, לאחר תפלת מוסף מנהג בשתי ישיבות להריע תרועה אחת גדולה כדי לערבב את השטן. ורבינו האי גאון ז"ל כתב אין עושין כזה המנהג. ולא שמענו שאבותינו נהגו כן. אלא כל אחד ואחד מתעסק בתאוותו בו. כי הא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה. לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא. למדנו מכאן שהיו רגילין לתקוע אחר התפלה. ולא שחייבין כן אלא כדי לערבב את השטן. ויפה לעשות כן ואם לא עשה כן לא הפסיד. וכן מנהגנו. עד כאן דברי בעל עשרת הדברות ז"ל.
